1"עבדת מתנה אתן את כהנתכם והזר הקרב יומת" במדבר יח, ז, ובאותם כתובים מדובר במתנות הניתנות לכהנים ותרומה ביניהן, ללמדנו כי עשו אכילת תרומה בגבולין מחוץ למקדש כעבודת בית המקדש.2א במשנתנו למדנו שאם שחטו בשבת שלא לאוכליו או שלא למנוייו וכיוצא בזה בשוגג — חייב להביא קרבן חטאת. ושואלים: פשיטא פשוט, מובן מאליו כיון דהתם ששם לענין שחיטתו — פסול, הכא כאן לענין שבת — חייב, שהרי נתברר שעשה מלאכה שלא לצורך קרבן! ומשיבים: משום דתנא סיפא ששנה בסוף המשנה מקרה בו הוא פטור, תנא רישא שנה בראשה מקרה בו הוא חייב, אף שאין בכך חידוש כל כך.3ומקשים: והא נמי פשיטא והרי זה גם כן פשוט משום דהתם ששם לענין קרבן כשר, הכא כאן לענין שבת פטור שהרי עלה קרבנו לרצון, וכדין שחטו. אלא איידי דתנא מתוך ששנה שחטו שלא לשמו בשבת, תנא נמי שנה גם כן שלא לאוכליו. ושואלים עוד: והיא גופא עצמה, הלכה זו בשחטו שלא לשמו, למה לי? הלוא גם היא פשוטה! ומשיבים: משום דקבעי לאיפלוגי שרצה להביא מחלוקת ר' אליעזר ור' יהושע שנה הלכות אלה.4מסופר: אמר ליה לו רב הונא בר חיננא לבריה לבנו כי אזלת לקמיה כאשר תבוא לפני ר' זריקא, בעי מיניה שאל ממנו: לדברי האומר "מקלקל בחבורה — פטור", שהעושה חבורה בשבת ואינו עושה על ידה כל מלאכת תיקון אלא קלקול בלבד — אינו נחשב כעושה מלאכה בשבת. ולפי הכלל שאין המקלקלים חייבים על מה שעשו בשבת, לשיטה זו כיצד נסביר "שחטו שלא לאוכליו — חייב"? הלוא בשחיטה פסולה זו הריהו כאילו פצע בבהמה שלא לשום תועלת ורק קלקל בה את הקרבן, מה תיקן בשחיטה זו שיתחייב משום מלאכה?5ומשיבים: תיקן לענין של אם עלו לא ירדו, כפי ההלכה שקרבן פסול כגון זה, אם העלהו בשגגה על גבי המזבח — אין צריך להורידו, ואפשר להקריב את אימוריו, ונמצא שיש מקצת תיקון בשחיטתו.6ושואלים עוד: שנינו במשנה שחטו ונמצא בעל מום — חייב, ומה תיקן בכך? ומשיבים: תיקן אם היה המום קטן, כגון בדוקין בעפעף שבעין ואליבא ועל פי שיטת ר' עקיבא שאמר: שקרבן שהיה בו מום קטן כגון זה, אם עלו אימוריו למזבח לא ירדו ממנו, שאין גנאי כל כך בזבח זה.7ועוד שואלים: שנינו במשנה שחטו ונמצא טריפה בסתר — פטור. ונלמד מכאן: הא הרי אם היה בגלוי — חייב. ויש לשאול מה תיקן בשחיטת טריפה שבגלוי? ומשיבים: תיקן להוציא מידי נבילה, שכן אם תמות הטריפה מעצמה תהא נבילה ותיטמא, ועל ידי שחיטה שוב אינה מטמאה כנבילה.8מתקיף לה מקשה על כך רבינא: הא דתניא זו הברייתא, ששנויה במקום אחר: השוחט בשגגה חטאת בשבת בחוץ שלא במקדש לשם עבודה זרה — חייב עליה שלש חטאות: משום חילול שבת, משום קדשים ששחטן בחוץ, ומשום עבודה זרה, ואף שם אפשר לשאול: מה תיקן? ושם אין לומר שהוציאה מידי טומאת נבילה, כי כל קרבן המובא לעבודה זרה הוא עצמו מטמא, ונמצא שלא עשה בקרבן שום תיקון!9אמר רב עוירא: אף בשחיטה זו יש תיקון מה, שמוציאו את הקרבן מידי אבר מן החי. שאפילו גוי שאוכל אבר מבהמה בלתי שחוטה חייב משום אבר מן החי, וכיון ששוחטה — אינו חייב על כך, נמצא שיש תיקון גם בשחיטה זו.10ב במשנה שנינו שאם שחטו ונודע אחר כך שמתו בעליו — הרי זה פטור. אמר רב הונא אמר רב: אשם שניתק לרעיה שמתו בעליו או נתכפרו באשם אחר, מוציאים אותו שירעה בשדה עד שיפול בו מום ואז יוכלו למכרו, ובדמיו יקנו אחר כך קרבן עולה קיץ המזבח. ואם בינתיים, לפני שנפל בו מום שחטו סתם בלא לפרש לשם מה שוחטו — כשר לעולה. ומסיקים: אלמא קסבר מכאן שסבר אותו חכם: לא בעי צריך עקירה, שאין צורך באמירה מפורשת לעקור את הקרבן משמו הקודם, ואף אם שוחטו סתם הוכשר.11ושואלים: אי הכי אם כך כי כאשר לא ניתק לרעיה והיה קרבן אשם שנתכפרו בעליו באחר נמי גם כן יהא כשר, שאף בלא מום הריהו מן הסתם מיועד לקיץ המזבח, כיון שלאחר שכבר נתכפרו בעליו שוב אין צריך לו! ומשיבים: גזירה גזרו חכמים שלא לעשות זאת באשם לאחר כפרה שנתכפרו כבר בעליו באחר אטו משום אשם לפני כפרה, שהרי לפני כפרה ודאי אשם הוא ולא עולה, ורק לאחר כפרת בעלים בלית ברירה הריהו מוכשר לצורך עולה, ואז מעיקר הדין גם אם מקריבים אותו מיד כעולה — היה כשר.12ומנא תימרא ומנין תאמר שכן הוא דתנן שהרי שנינו במשנה: אשם שמתו בעליו או שנתכפרו בעליו באחר — ירעה עד שיסתאב, וימכר, ויפלו דמיו לקרבן נדבה וציבור. ר' אליעזר אומר: אשם זה ימות שגורמים לו למות מעצמו. ר' יהושע אומר: ימכר כשיפול בו מום ויביא בדמיו עולה לעצמו. משמע שלדעת ר' יהושע מיד לאחר כפרה נסתלקה ממנו קדושת אשם, ונעשה כעולה.13ובכל זאת גם הוא אומר בדמיו — אין כן, אבל גופו עצמו לא יקריב לעולה. ובלי ספק טעמו שגזר לאחר כפרה אטו משום לפני כפרה. ומסכמים: אכן, שמע מינה למד ממנה שכן הוא הדבר.14איתיביה הקשה לו רב חסדא לרב הונא על שיטתו בענין עקירת קרבן משמו, מענין הפסח ששחטו ונודע שמשכו בעלים את ידם ונמנו על קרבן אחר או שמתו או שנטמאו,15ותני עלה וברייתא שנויה על משנתינו זו בחול כי האי גונא כעין זה שנתברר שאין עוד אוכלים לפסח ישרף מיד. אי אמרת בשלמא נניח אם אומר אתה שקרבן ללא בעלים בעי צריך עקירה משמו כדי שיהיה שלמים, ואם לא נעקר שמו במפורש נשאר הוא בקדושתו הראשונה, אפשר לומר גם כאן כי האי קרבן זה פסח הוא עדיין, וכיון דלית ליה שאין לו בעלים הוה ליה הרי זה פסולו בגופו שהרי הוקרב שלא לצורך, אמטו להכי משום כך ישרף מיד.16אלא אי אמרת אם אומר אתה שקרבן כגון זה לא בעי צריך עקירה, אלא ממילא קדושתו הראשונה בטלה עם הסתלקות בעליו — מרישא הוה ליה מתחילתו עם הקרבתו הריהו שלמים שהרי פסח שנעקר משמו דינו כשלמים, פסולו משום מאי מה — משום דבר אחר הוא דקא שחיט ליה ששוחט אותו אחר תמיד של בין הערבים, שקרבן פסח זמנו אחר התמיד, ואילו קרבן השלמים שנשחט אז — נפסל. אולם במקרה כזה עיבור צורה בעי צריך, שיש להשהותו עד שתתקלקל צורתו שילין בלילה ויהא דינו כנותר ורק אז אפשר לשורפו.17דתניא שהרי שנינו בברייתא: זה הכלל: כל קרבן שפסולו היה בגופו — ישרף מיד ואין צורך להשהותו. ואם היה הפסול בדם הקרבן או בבעלים — ילינו את הבשר עד למחר ובתוך כך תעובר צורתו ורק אחר כך יצא לבית השריפה, ואם כן הרי זו הוכחה שקרבן שאין לו בעלים אינו נשרף מיד אלא צריך עדיין עיבור צורה קודם לכן, ומתוך שנאמר בברייתא כי בחול ישרף מיד, אין זה אלא מתוך שצריך עדיין עקירה במפורש, וקשה לרב הונא!18אלא לא תימא תאמר בענין אשם ששחטו סתם כשר לשום עולה, אלא אימא אמור אם לקח קרבן אשם זה שנתכפרו בעליו באחר ושחטו במפורש לשום עולה — כשר. אלמא מכאן בעי צריך עקירה מפורשת של הקרבן משמו הקודם.19ושואלים: ולשיטת ר' חייא בר גמדא שדן בשאלה אם פסח טעון עקירה שאמר נזרקה מפי חבורה בתוך הדיון ההלכתי ואמרי ואמרו כולם והסכימו שצריך עקירה, כגון שהיו בעלים טמאי מתים ונדחין לפסח שני, שאז מן הסתם קרבן זה רוצים להניחו לצורך פסח שני ואין בדעתם לשנותו כלל לקרבן אחר, ולכך בלא עקירה מפורשת אינו נעקר.20ונדייק מדברים אלה: האי זה הוא הקרבן הצריך עקירה במפורש, משום שיש מקום לשער שעדיין כוונת הבעלים לשמו, הא בעלמא הרי בכלל לא בעי צריך עקירה. לשיטה זו מאי איכא למימר מה יש לומר? שלכאורה ממשנתנו מתברר שצריך עקירה במפורש ושלא כשיטת רב הונא!21אלא אמר רב הונא בריה בנו של רב יהושע: הכא במאי עסקינן כאן במה אנו עוסקים כגון שהפרישו את הפסח קודם חצות היום, והגיע זמן חצות היום ונקבע לשם פסח ומתו בעלים אחר חצות היום, דהוה ליה שנהיה הקרבן בגדר של נראה ונדחה, שקודם היה נראה ראוי להקריבו או לפסח או לשלמים. ולאחר מכן נדחה, שלאחר חצות היום נדחה משלמים ונקבע בקדושת פסח, ולאחר מיתת הבעלים נדחה שוב אף מפסח. וכלל בידינו שכל הנראה ונדחה — שוב אינו חוזר ונראה, ולכך נפסל הקרבן וישרף מיד, שאין לו תקנה לא כפסח ולא כשלמים.22את התירוץ הזה דוחים: מידי הוא טעמא וכי למי הטעם הזה אלא לשיטת רב שלדעתו אין צריך עקירה, הא הרי אמר רב עצמו: בעלי חיים אינם נדחים שכל דין דיחוי הוא רק בקרבן שכבר נשחט, אבל לגבי בעלי חיים אין אומרים שנדחו מקדושתם או ממצותם.23אלא אמר רב פפא: הא ברייתא זו המוסיפה על המשנה כי בחול ישרף מיד, מני כשיטת מי היא? כשיטת ר' אליעזר היא, שאמר: וכן השוחט קרבנות אחרים כגון שלמים לשם פסח — פסול, ואם כן הוה ליה נעשה פסולו בגופו וטעון שריפה מיד.24ומקשים: ואי ואם כשיטת ר' אליעזר היא, הלוא חטאת נמי גם כן מחייב, ששחט קרבן פסול בשבת, דהא לית ליה שהרי אין לו, אינו מקבל ר' אליעזר את ההנחה כי טועה בדבר מצוה פטור.25אלא יש לדחות מה שאמרנו, תרגמא הסבירה רב יוסף בריה בנו של רב סלא חסידא החסיד קמיה לפני רב פפא: הא מני משנה זו כשיטת מי היא כשיטת יוסף בן חונאי היא. דתנן שהרי שנינו במשנה יוסף בן חונאי אומר: קרבנות אחרים הנשחטים לשם פסח או לשם חטאת — פסולים, שלענין זה דעתו כר' אליעזר, אלמא מכאן: פסולו בגופו היא, ומשום הכי כך ישרף מיד, ובפטורי ולענין פטורים מחטאת בענין שגגה בשבת — סבר לה כשיטת ר' יהושע, שהטועה בדבר מצוה פטור.26רב אשי אמר תירוץ אחר לשאלה: רב שאמר את הלכתו לענין אשם סבור כשיטת ר' ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקה. דתניא שהרי שנינו בברייתא: ר' ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקה אומר: אם יש לשוחט הפסח בשבת שהות ביום לידע אם משכו בעלים את ידיהם או שמתו או שנטמאו — חייב חטאת על מה שהקריב בשבת, ואז תעובר צורתו ויוצא לבית השריפה. מאי טעמא מה טעם הדבר שהצריכוהו עיבור צורה? לאו האם לא משום שלדעתו לא בעי צריך עקירה ולכן אין זה פסול בגופו של הקרבן, ולכן טעון עיבור צורה ולא ישרף מיד!27ודוחים: ממאי ממה, מנין מסיק אתה מסקנה זו? דילמא שמא צריך עקירה ופסולו בגופו ומה שהוצרך לעיבור צורה הוא משום שסבר בענין זה כשיטת תנא דבי התנא מבית מדרשו של רבה בר אבוה שאמר: אפילו פגול שהוא פסול שבגופו נמי בעי גם כן צריך עיבור צורה. דיליף שלומד גזירה שווה "עון" "עון" מנותר, שנאמר בפיגול "עון" ונאמר בנותר "עון".28דאי שאם לא תימא הכי תאמר כן שלפי שיטה זו נאמרה ההלכה, במקרה של נטמאו בעלים מאי איכא למימר מה יש לומר? במקרה זה הא הרי ודאי בעי צריך עקירה, שהרי אמר ר' חייא בר גמדא: נזרקה מפי חבורה תוך כדי הדיון ההלכתי שהצורך בעקירה הוא דווקא במקרה כגון שהיו בעלים טמאי מת ונדחו כולם לפסח שני, וכיון שקרבנם מיועד לפסח שני, לכך צריכים עקירה.29אלא מחוורתא כדשני מעיקרא מחוור, ברור כפי שתירץ מתחילה שמשנתנו זו כשיטת יוסף בן חונאי היא, ולכן בחול ישרף מיד, ובשבת אינו צריך להביא קרבן חטאת כשיטת ר' יהושע.
